לחם חן בע"מ נ' המדני כהן שמעון

פסק דין

לפני תביעה לביצוע שטר חוב, על סך של 40,377 ₪, שנעשה על ידי הנתבע לפקודת התובעת, להבטחת חובות הנתבע כלפי התובעת בגין הזמנת סחורה.

תמצית התביעה

התובעת עוסקת בייצור ושיווק של דברי מאפה. הנתבע היה בזמנים הרלוונטיים לתביעה, בעלים של מינימרקט לבדו או במשותף עם אחיו, מר משה כהן. בכל תקופת ההתקשרות, היו הנתבע ואחיו מפעילים את העסק. התובעת סיפקה לעסק מוצרי מאפה שונים. הנתבע ו/או אחיו, שילמו מעת לעת סכומים על חשבון חובם בגין המוצרים, כאשר כל סכום ששולם נזקף לטובת יתרת החוב הישנה ביותר שהייתה קיימת באותו מועד (היינו בשיטת "fifo"). בשנת 2003, החליטה התובעת לדרוש ביטחונות מתאימים מלקוחותיה, כתנאי להמשך הספקת סחורה וזאת בשל ריבוי מקרים של קשיי גבייה. בהתאם לכך, הנתבע מסר לה ביום 3.4.03, את שטר החוב נשוא התביעה. עם סיום ההתקשרות בשנת 2008, נותר הנתבע חייב לתובעת 40,377 ₪. פניות התובעת אל הנתבע לתשלום החוב, לא הועילו. לפיכך, מילאה התובעת את שטר החוב שנמסר לה על ידי הנתבע ועליו לשלם לה את סכום השטר.

תמצית ההגנה

הנתבע טוען כי קנה מאחיו את המינימרקט בשנת 2003 והפך להיות עצמאי רק ביום 1.4.03. הנתבע טוען כי ההתנהלות הייתה תמיד מול סוכני התובעת. אחיו של הנתבע עבד מול אברהם צעירי, אשר שימש כסוכן התובעת החל משנת 2000. מר צעירי אישר לנתבע בכתב, כי לא נותר חוב כלשהו מהתקופה שבה צעירי סיפק סחורה מטעם התובעת לעסק, היינו עד יום 22.1.01. סוכן התובעת, אשר החליף את צעירי, אברהם מנו, אישר אף הוא בכתב כי לא נותרו לעסק חובות וזאת לתקופה שמסתיימת ביום 29.2.08. מכאן, שהנתבע אינו חייב לתובעת דבר. הנתבע טוען כי התשלומים השוטפים שולמו על ידו במועדם וכסדרם. עוד טוען הנתבע כי ככל שקיים חוב, דבר המוכחש, מדובר בחוב ישן, מלפני שהפך הנתבע לבעלים של העסק ואשר הוא אינו אחראי לתשלומו. לבסוף, טוען הנתבע כי מר צעירי הורשע על פי הודאתו בגניבת כספים מהתובעת, בכך ששלשל את כספי הלקוחות ששולמו בגין המוצרים לכיסו.

דיון

מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מנהלה, מר מלכי ששון. הנתבע הגיש תצהיר עדות מטעמו ולאחר מכן הגיש תצהיר משלים. כמו כן, העידו מטעם הנתבע, על דרך של חקירה ראשית, שני עובדים לשעבר, שעסקו בחלוקת לחם עבור התובעת, צעירי ומנו. שמעתי את עדותם של העדים הנ"ל. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

בתיק זה עלי להכריע בשלוש פלוגתאות עיקריות, האחת, האם נותר לעסק חוב כלשהו כלפי התובעת, השנייה, האם הנתבע אחראי לחוב זה או שמא מדובר בחוב ישן, מלפני רכישת העסק על ידי הנתבע, עת המינימרקט היה שייך לאחיו של הנתבע והשלישית, מה היא ההשלכה שישנה להרשעת צעירי על החוב וסכומו.

שאלת קיומו של החוב

מדובר בתביעה שטרית בגין שטר חוב שניתן על ידי הנתבע לביטחון. לפיכך, הנטל להוכיח כי לא התקיים התנאי לתשלום השטר, היינו במקרה דנן, כי לא קיים חוב של הנתבע כלפי התובעת, חל על הנתבע, כפי שנקבע בע"א 205/87 ס.מ.ל. סוכנות מרכזית לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פד"י מג(4) 680, בעמ' 693,694 (ההדגשות שלי – י.ד.)

"הטוען כי מסירת השיק הייתה על-תנאי - כאמור בסעיף 20 הנ"ל חייב להתמודד עם שתי חזקות העומדות למי שתובע על-פי השטר: (א) חזקת המסירה כדין, העולה מהוראותיו של סעיף 20(ג) לפקודה, לפיו שטר שיצא מחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך חזקה שנמסר על-ידיו מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר (ראה ע"א 358/80 [10] הנ"ל; ע"א 665/83 [3] הנ"ל); (ב) החזקה כי התנאי למימוש השטר נתקיים. חזקה זו מעוגנת בפסיקה ונובעת מחזקת התמורה שיסודה בסעיף 29 (א) לפקודה. בקשר לחזקה זו אומר השופט זוסמן (כתוארו אז) בע"א 333/63 [1] הנ"ל, בעמ' 553:

"... אף 'שטרי בטחון' בכלל 'שטרות' המה. חזקת התמורה לפי סעיף 29(א) פועלת במקרה מסוג זה באופן שנטל ההוכחה לעובדות המצדיקות את 'מימוש הבטחון' על-ידי אוחז השטר אינו מוטל עליו, אלא על חותם השטר מוטל נטל ההוכחה כי אוחז השטר אינו רשאי לתבוע על פיו. 'המוציא מחברו עליו הראיה': שטר יוצר 'חזקה' לטובת האוחז בו, וחותם השטר הוא בגדר 'המוציא מחברו' לפי סעיף 29(א)".

הטעם לחזקה זו הוסבר בע"א 421/74 [11], בעמ' 446, מפי השופט קיסטר: "לו היה מקבל שטר בטחון יכול לממש את זכותו לפרוע את השטר רק אם הוכיח את זכותו מכוח החוזה, כי אז התועלת שאותה התכוונו הצדדים להשיג על ידי נתינת שטר הבטחון היתה מסוכלת".

ראה גם: ע"א 358/80 [10] הנ"ל, בעמ' 833-834; לרנר, במאמרו הנ"ל, בעמ' 76; w.e. britton, handbook of the law of bills and 131( 1971,.d ed 2st. Paul) .notes בכך, בין היתר, יתרונו של שטר הביטחון על פני זכות חוזית רגילה: יש בו כדי להקל על הנטל הראייתי הרובץ על הנפרע, למקרה שיפרוץ סכסוך בין המושך לנפרע בעקבות הפרת עיסקת היסוד על-ידי המושך".

דא עקא, הנתבע לא הביא ראיה ממשית כלשהי, כדי להוכיח כי לא קיים חוב. לאישורים בכתב של שני העובדים ולעדותם, יש לייחס משקל ראייתי אפסי, כפי שעוד יפורט להלן.

אי הבאת ראיות ממשיות על ידי הנתבע להוכחת העדר קיומו של חוב ומנגד כרטסת הנהלת החשבונות שהציגה התובעת ואשר תומך בתביעה

שעה שהוגשה תביעה כנגד הנתבע בגין השטר, שומה היה עליו, להביא בפני בית המשפט, חומר ראיות ממשי, כדי להראות ששילם במשך השנים את כל החשבונות שהוצאו עבור הסחורה שסיפקה התובעת למינימרקט. למעט הצהרתו הסתמית והכללית, בדבר העדר חוב ולמעט עדויות העובדים, שאיני מייחס להן ערך ממשי ועל כך עוד יפורט, לא הביא הנתבע בדל של ראיה כדי להוכיח כי לא היה קיים חוב.

בראש ובראשונה, הנתבע עצמו הודה למעשה כי ידע בזמנו, בעת רכישת העסק מאחיו בשנת 2003, כי היה חוב של כ-40,000 ₪ (ראה עמ' 2, ש' 2 לפר' יום 3.1.10 – "באותו מועד היה חוב של אחי משה של 40 ומשהו אלף...").

זאת ועוד: הנתבע לא הביא את כרטסת הנהלת החשבונות של העסק ואשר בה נרשמו ולפחות היו צריכים להירשם, כל ההזמנות שהעסק הזמין מאת התובעת במשך השנים ומנגד כל התשלומים ששילם העסק עבור הזמנות אלה. כאשר נשאל הנתבע בחקירתו הנגדית מדוע לא עשה כן, הוא לא סיפק הסבר מניח את הדעת וענה - "לא נתבקשתי" (עמ' 15, ש' 28). לדידי, חזקה על הנתבע, שהיה מיוצג בתיק זה, כי ידע היטב שאי הבאת הכרטסת תפעל לרעתו. הנתבע גם אישר כי החומר בידיו וכלשונו - "מאז שאני בעסק יש לי את כל החשבוניות ששולמו" (שם). חרף זאת, לא הובאה הכרטסת, לא הוצגו החשבוניות וגם לא דפי חשבון בנק או כל ראיה אחרת להוכיח את ביצוע התשלום של החשבוניות.